ביאור שטיינזלץ על מועד קטן י״ח

1 הלכה כר' יוסי במועד וגם באבל. שאמר שמואל כלל: הלכה כדברי המיקל באבל.

2 מסופר: פנחס אחוה אחיו של מר שמואל איתרע ביה מילתא אירע בו דבר של אבילות, על נכנס שמואל למישאל טעמא מיניה לשאול טעם ממנו, כלומר, לדבר על לבו ולנחמו. חזנהו לטופרי דהוו נפישן ראה את צפרניו של פנחס שהיו גדולות, אמר ליה לו: אמאי לא שקלת להו מדוע אינך נוטל אותן? אמר ליה לו פנחס: אי בדידיה הוה, מי מזלזלת ביה כולי האי אם בשלו היה האבל, האם היה מזלזל בו כל כך? כלומר, אילו היית אתה אבל, האם גם אז היית מזלזל בכך?

3 ומעירים: הואי היה הדבר שאמר פנחס "כשגגה שיצא מלפני השליט" קהלת י, ה, שכיון שהוציא דבר זה מפיו, אף שלא התכוון לכך, נתקיים, ואיתרע ביה מילתא ואירע בו דבר אבילות בשמואל. על נכנס פנחס אחוה אחיו למישאל טעמא מיניה לשאול טעם ממנו, לדבר על לבו. שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה לקח שמואל את צפרניו שחתך אותן וזרק אותן בפניו. אמר ליה לו שמואל: האם לית אין לך, האם אינך יודע את הכלל שברית כרותה לשפתים? כלומר, שדבר שאדם מוציא מפיו, גורם שדבר זה יבוא.

4 שאמר ר' יוחנן: מנין שברית כרותה לשפתים, שמאמר פיו של אדם משפיע ומתקיים — שנאמר: "ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם" בראשית כב, ה, אף שחשב שהוא מוליך את בנו לעקידה ולא יחזור עמו, ואיסתייעא מלתא דהדור תרוייהו והסתייע הדבר שחזרו שניהם.

5 ובהלכה זו מעירים: סבור מיניה חשבו מכאן שלהסיר את הצפרנים של היד באבילות — אין כן מותר, ואולם של הרגל — לא, כיון שאינו מאוס כל כך. אמר רב ענן בר תחליפא: לדידי מפרשא לי מיניה לי עצמי נתפרש הדבר מאת שמואל: לא שנא אינו שונה צפרני היד ולא שנא ואינו שונה צפרני הרגל, והכל מותר.

6 אמר רב חייא בר אשי אמר רב: ובגנוסטרא מספריים מיוחדים לצפרנים — אסור ליטול, שראוי שיעשה בשינוי. אמר רב שמן בר אבא: הוה קאימנא קמיה הייתי עומד לפני ר' יוחנן בי מדרשא בבית המדרש בחולו של מועד ושקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו ונטל את צפרניו בשיניו וזרק אותן שם.

7 ומעירים: ממעשהו של ר' יוחנן שמע מינה תלת למד מכאן שלושה דברים: שמע מינה למד מכאן כי מותר ליטול צפרנים בחולו של מועד, ושמע מינה ולמד מכאן כי אין בהן משום מיאוס, שאסור לאדם לשים דבר מאוס בפיו, ולמדנו שאין צפרנים נחשבות לדבר מאוס, ושמע מינה ולמד מכאן גם שמותר לזרקן את הצפרנים.

8 ושואלים: איני האם כן הוא? והתניא והרי שנינו בברייתא: שלשה דברים נאמרו בצפרנים: הקוברן באדמה — צדיק, אם שורפן — הרי הוא יותר מכן, שהוא חסיד, אם זורקן סתם — רשע. ומסבירים: טעמא מאי הטעם מהו שאסור להשליך צפרנים — שמא תעבור עליהן אשה עוברה מעוברת ותפיל, שכך קיבלו שמסוכן לאשה הרה לדרוך על צפרנים,

9 ומשיבים: אשה בי מדרשא בבית המדרש לא שכיחא איננה מצויה ולכן לא חשש רבי יוחנן לזרוק צפרניו שם. וכי תימא: זימנין דמיכנשי להו ושדי להו אבראי ואם תאמר פעמים שאוספים אותן כשמטאטאים את המקום, וזורקים אותן החוצה ושם יכולה לעבור אשה — כיון דאשתני אישתני שהשתנו ממקום הנחתן הראשון השתנו ושוב אינן מזיקות.

10 אמר רב יהודה אמר רב: זוג של חכמים בא מהמקום חמתן לפני רבי, ומר זוטרא מתני היה שונה זאת כברייתא בלי הזכרת שמותיהם של רב יהודה ושל רב: זוג בא מחמתן לפני רבי, ובקשו ממנו שאלוהו בענין צפרנים האם מותר לנוטלן באבילות — והתיר להם. ואם בקשו היו מבקשים ממנו להתיר להם לגזוז את השפה שפם, גם כן התיר היה מתיר להם, שאין בכך משום "ולא תשחית את פאת זקנך" ויקרא יט, כז. ושמואל אמר: אף בקשו ממנו היתר לגזיזת השפה ואכן התיר להם.

11 אמר אביטול ספרא הסופר משמיה משמו של רב פפא: שפה מותר לתקנה מזוית לזוית של הפה. אמר ר' אמי: ובשפה המעכבת מותר רק בחלק של השפם שמעכב מלאכול ולא לשם נוי. אמר רב נחמן בר יצחק: לדידי לי כל השפם כשפה המעכבת דמי נחשב לי, ויכול אני לגלח את כולו.

12 כיון שהוזכר שמו של אביטול ספרא מביאים דברים נוספים בשמו, שאמר אביטול ספרא משמיה משמו של רב פפא: פרעה שהיה בימי משה, הוא היה גבוה אמה, וזקנו היה ארוך אמה, ופרמשתקו אברו היה אמה וזרת, לקיים מה שנאמר: "ושפל אנשים יקים עלה" דניאל ד, יד, מלמד שהיה ננס ובזוי שפל = קטן.

13 ועוד אמר אביטול ספרא משמיה משמו של רב פפא: פרעה שהיה בימי משה אמגושי מכשף היה, שנאמר: "הנה יצא המימה" שמות ז, טו, ויציאה זו המימה היתה לצורך כישוף שעשה בכל פעם.

14 א שנינו במשנה: ואלו מכבסין במועד, הבא ממדינת הים. אמר רב אסי אמר ר' יוחנן: מי שאין לו אלא חלוק אחד — מותר לכבסו בחולו של מועד.

15 מתיב מקשה ר' ירמיה ממה ששנינו: אלו מכבסין במועד, הבא ממדינת הים כו'. ונדייק: הני אין אלה שנמנו במשנה — כן, אולם מי שאין לו אלא חלוק אחד — לא!

16 אמר ליה לו ר' יעקב לר' ירמיה: אסברה אסביר לך, מתניתין אף על גב דאית ליה תרי ומטנפי במשנתנו מדובר אפילו כשיש לו שניים והם מלוכלכים, ורבי יוחנן מדבר במי שיש לו בגד אחד שמותר לכבס בכל אופן.

17 שלח רב יצחק בר יעקב בר גיורי משמיה משמו של ר' יוחנן: כלי פשתן מותר לכבסן בחולו של מועד משום שמזדהמים ביותר. מתיב מקשה על כך רבא ממה ששנינו: מטפחות הידים שמנגבים בהם את הידים, מטפחות

18 הספרים שמניחים על אנשים בזמן שמסתפרים, מותר לכבס במועד. ונדייק: הני — אין אלה — כן, אולם כלי פשתן אחרים — לא?

19 אמר ליה לו אביי: אין זו קושיה; מתניתין משנתנו מדברת אפילו בבגדים של שאר מיני מינים, אבל בשל פשתן אפילו בגדים אחרים מותרים. אמר בר הידיא: לדידי חזי לי אני ראיתי את ימה של טבריה טבריה, ים כנרת, דמפקי לה משיכלי דמני כיתנא בחולא דמועדא שמוציאים לשם אגנות של כלי פשתן לכבסם בחול המועד.

20 מתקיף לה מקשה על כך אביי: מכאן אין ראיה להלכה, מאן לימא לן מי אומר לנו שברצון חכמים עבדי הם עושים זאת, דלמא שמא שלא ברצון חכמים עבדי הם עושים.

21 א משנה ואלו הדברים שכותבין בחול המועד: קדושי נשים אם כותב שטר ואינו נותן כסף לשם קידושין, וגיטין, ושוברין קבלות של חוב, דייתיקי שטר צוואה, שטרי מתנה, ופרוזבולין שהמלווה כותב שמוסר את חובותיו לבית דין שלא יצטרך לוותר עליהם בשמיטה, איגרות שום שכותבים בבית דין ששמו העריכו נכסים מסויימים והעבירום למלווה, ואיגרות מזון שאדם קיבל על עצמו לזון את מישהו, בדרך כלל את ילדיו החורגים, שכותב זאת בכתובה.

22 שטרי חליצה שמודיעים בית דין שעשו חליצה, או שעשו שטר מיאונים שילדה שהשיאו אותה אמה או אחיה יכולה למאן בנישואין ולבטלם וכותבים לה שטר ראיה למיאון זה. ושטרי בירורין שבית דין מסכמים סכסוך שנתברר בדרך של בוררות. גזרות פסקים של בית דין, ואיגרות של רשות מכתבים רשמיים של השלטונות.

23 ב גמרא אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר ויארסנה. ומציעים: לימא מסייע ליה נאמר שנסייע לו ממשנתנו: ואלו כותבין במועד — קדושי נשים,

24 מאי לאו האם לא הכוונה לשטרי קדושין ממש שבהם עצמם מארסים אשה? ודוחים: לא, מוזכר כאן שטרי פסיקתא שטרי פסק, וכפי שהסביר זאת רב גידל שאמר בשם רב.

25 שאמר רב גידל אמר רב: כאשר שתי משפחות מתחתנות זו בזו, כשאחד המחותנים אומר לשני: כמה אתה נותן לבנך לצורך הנדוניה והשני אומר: כך וכך, ומצד שני כמה אתה נותן לבתך — כך וכך. עמדו החתן והכלה וקדשו קנו, הן הן הדברים הנקנין באמירה שאין צורך לעשות קנין נוסף לקיים את ההסכם הזה ועל שטר כזה מדברת המשנה.

26 ועוד מציעים: לימא מסייע ליה נאמר שמסייעת לו לשמואל המשנה: אין נושאין נשים בחול המועד, לא בתולות ולא אלמנות, ואף לא מיבמין אשת אח שמת בלא בנים מפני ששמחה היא לו. ונדייק: הא הרי שלארס — שרי מותר.

27 ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר, וכך יש להבין! שלא מיבעיא נצרכה לומר לארס דלא קעביד שאינו עושה מצוה באירוסין, ובודאי שאסור, אלא אפילו לישא נמי גם כן דקא עביד שהוא עושה מצוה, שהרי זו הכנה למצוות פריה ורביה, בכל זאת אסור.

28 ומביאים ראיה: תא שמע בא ושמע ממה דתנא דבי ששנה החכם מבית מדרשו של שמואל ברייתא זו: מארסין בחול המועד, אבל לא כונסין נושאין ואין עושין סעודת אירוסין, ולא מיבמין, מפני ששמחה היא לו ואין מערבים שמחה בשמחה, שמחת הנישואין בשמחת החג. ומסכמים: אכן, שמע מינה למד ממנה שכן הוא.

29 ג לעצם הדברים שואלים: ומי והאם אמר שמואל שיש לחשוש לשמא יקדמנו אחר? והאמר והרי אמר רב יהודה אמר שמואל: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: בת פלוני היא אשתו המיועדת של פלוני, שדה פלוני תגיע לפלוני. ואם כן למה לו לחשוש, שהרי בוודאי ישא את בת זוגו היעודה לו!

30 אלא כך יש להבין את דברי שמואל: שמא יקדמנו אחר ברחמים, שיבוא אחר ויתפלל ויבטל את הגזירה הזאת, ולכן ראוי לו להזדרז.

31 ומספרים: כי הא כמו סיפור זה שרבא שמעיה לההוא גברא דבעי רחמי שמע אדם אחד שהתפלל ואמר: תזדמן לי פלניתא פלונית לאשה. אמר ליה לו רבא: לא תיבעי רחמי הכי אל תבקש רחמים, תתפלל כך אי חזיא אם ראויה היא לך, שנגזר על כך — היא לא אזלא מינך תלך ממך ואי ואם לא שאיננה ראויה לך — כפרת אתה תכפור בה', כשתראה שלא נתקבלה תפלתך. בתר הכי אחר כך לאחר שנשא אותה אשה שמעיה דקאמר שמע אותו שהוא אומר בתפילתו: או איהו לימות מקמה שהוא ימות לפניה או איהי תמות מקמיה שהיא תמות לפניו, מפני ששנא אותה ביותר. אמר ליה לו רבא: לאו אמינא לך לא תיבעי עלה דמילתא האם לא אמרתי לך אל תתפלל על הדבר?

32 הכי כך אמר רב משום ר' ראובן בן אצטרובילי: מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים למדים אנחנו שמה' יוצא הדבר שמתחברת אשה לאיש. כיצד מן התורה — דכתיב שנאמר: "ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר" בראשית כד, נ. מן הנביאים — דכתיב שנאמר: "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא" שופטים יד, ד. מן הכתובים — דכתיב שנאמר: "בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת" משלי יט, יד.

33 ד כיון שהזכירו את דברי רבי ראובן בן איצטרובילי, מביאים דבר נוסף שאמר רב משום ר' ראובן בן איצטרובילי, ואמרי לה במתניתא תנא ויש אומרים שבברייתא היא שנויה; אמר ר' ראובן בן איצטרובילי: אין אדם נחשד בדבר של עבירה אלא אם כן עשאו, ואם לא עשה כולו — עשה מקצתו, ואם לא עשה מקצתו — הרהר בלבו לעשותו, ואם לא הרהר בלבו לעשותו — ראה אחרים שעשו ושמח. שאין אדם נחשד בלא כל סיבה אלא ודאי יש משהו הגורם שיחשדו בו בעבירה מסויימת.

34 מתיב מקשה על כך ר' יעקב: הלא נאמר: "ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על ה' אלהיהם" מלכים ב' יז, ט, משמע שאפשר להעליל דבר שאיננו נכון כלל! ומשיבים: התם שם להכעיס הוא דעבוד שעשו, ולא חשבו כן באמת.

35 תא שמע בוא ושמע סתירה ממקום אחר: שעל הכתוב "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה' "תהלים קו, טז רב שמואל בר יצחק אמר: פסוק זה מלמד שכל אחד קינא לאשתו ממשה, שכל אחד חשד שאשתו נסתרת עם משה למעשה עבירה, והוא בודאי לא עשה, הרי שקיימת אפשרות לחשוד אף באדם הנקי מחטא! ומשיבים: התם שם משום שנאה למשה הוא דעבוד שעשו, ולא שבאמת חשדו בו, אלא כדי לבזותו האשימו אותו.

36 ומקשים שוב ממקום אחר, תא שמע בוא ושמע אמר ר' יוסי: יהא חלקי עם מי שחושדין אותו בדבר ואין בו, שיש בכך משום כפרת עוונות בצער שמצטער על כך. הרי שאפשר לחשוד במישהו שאין בו כלום, ואמר רב פפא: לדידי חשדון אותי עצמי חשדו ולא הוה היה בי!

37 ומשיבים: לא קשיא אין זה קשה; הא בקלא דפסיק זה בקול, בשמועת חשד, שפוסק ואז יתכן שלא היה ממש בדבר, הא בקלא דלא פסיק זה בקול שאינו פוסק, יש לומר שאכן יש בסיס לחשד. ושואלים: וקלא דלא פסיק וקול שאינו פוסק עד כמה שיעורו? אמר אביי, אמרה לי אם אומנתי: דומי דמתא יומא ופלגא הרכילות של עיר היא יום וחצי וזה הוא הקרוי קול שאינו פוסק.

38 ומעירים: והני מילי ודברים אלה אמורים כשלא פסק הקול ביני ביני בינתיים אבל אם פסק ביני ביני בינתיים — לית לן אין לנו בה. וכי וכאשר פסק ביני ביני בינתיים לא אמרן אמרנו זאת שאין בכך כלום, אלא כאשר לא פסק אותו קול מחמת יראה שהחשוד הוא אדם אלים ואנשים חוששים לדבר בו סרה, אבל כשפסק הקול מחמת יראה — לא, ועדיין יש לומר שזהו חשד מבוסס.

39 ולא אמרן אמרנו שקול שפסק איננו נחשב, אלא כשלא הדר נבט חזר ועלה אותו קול, אבל אם הדר נבט חזר ועלה — לא. ולא אמרן אמרנו שיש מקום לחשד אלא דלית ליה כשאין לו אויבים, אבל אם אית ליה יש לו אויבים ידועים — מן הסתם האויבים הוא דאפקוה לקלא הם שהוציאו את הקול.

40 ה משנה אין כותבין שטרי חוב בחול המועד. ואם אינו מאמינו ללוה שלא יכפור בהלוואה לאחר זמן, או שאין לו לסופר מה יאכל — הרי זה יכתוב.

41 אין כותבין ספרים ספרי תורה תפילין ומזוזות במועד, ואין מגיהין אות אחת בספר אפילו בספר עזרא שהיה במקדש ועליו סמכו כל ישראל. ר' יהודה אומר: כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו בחול המועד אם הוא זקוק להם,